מחקרים מודרנים מראים כי המדד המטריאליסטי לרווחה אינו מספק, ואושרו של אדם נמדד גם במדדים פוסט מטריאליסטיים, כמו יחסים חברתיים ומשפחתיים, כמו תרבות, תחושת שייכות ועוד.

כאן נגלית חולשתו של הקפיטליזם. כאשר מדדי הטוב נעצרים בערכים מטריאליסטיים, סופה של גישה חברתית זו להבלם אל מול צרכים חברתיים עמוקים יותר שלא מסופקים במודל זה. במציאות שבה אין תחושת קהילתיות, שייכות, ערבות הדדית, בסופו של דבר העם יחוש במחסור וידרוש ערכים גבוהים יותר.

מודלים סוציאל-דמוקטיים מאופיינים במטרות סוציאליות כמו ביטול ההבדלים המעמדיים, יצירת חברה שיוויונית, שמקנה לכל אדם הזדמנות שווה ושואפת להשתמש בכוח של ההתאגדות וההתאחדות על מנת להטיב עם כל אחד ואחד מהפרטים שבחברה.

מדינות סקנדינביה הסוציאל דמוקרטיות מציגות יישום יוצא דופן ואוטופי של מודל מדינת רווחה. במטרה ליצור סולידריות חברתית, בין קבוצות שונות באוכלוסייה ובין סטטוסים שונים, ישנו נטל מס גבוה, ושירותים ציבוריים ותשלומי העברה נדיבים. איגודים מקצועיים מכתיבים שכר מינימום גבוה בכל המקצועות ותנאים תעסוקתיים טובים מאוד. קרנות הון ציבוריות אוחזות ברוב ההון הפיננסי ומביאות לכך שרוב רווחי ההון מושקעים בהגדלת הפנסיות. יתרה מכן, המדינה היא האחראית על מערכות החינוך הבריאות ותשתיות מרכזיות אחרות, בהן משרישה את הגישה הסוציאליסטית.

מדינת הרווחה מבקשת לספק צרכים משותפים לאדם באשר היותו אדם. זוהי גישה מוסרית והומנית של צדק פוסט-מטריאליסטי. אושרו של אדם לא נמדד לפי הכנסותיו בלבד, אלא גם בקנה מידה חברתי, רגשי, ערכי, פוסט מטריאלי.